שיעור 6:
היום אנחנו נראה פיקוח חברתי מנקודת מבט אחרת. נדבר על הגוף האנושי.
נשאלות שאלות על אנושיות, המקורות שלנו, מה שונה בינינו לבעלי החיים, האפשרות שלנו
לשאול שאלות על ההתנהגות וההתייחסות שלנו לגוף שלנו, וכמה אנחנו ייצורים חברתיים
ומתי אנחנו לוקחים שליטה באופן שבו אנחנו תופסים את הגוף שלנו.
כאתר מחקר:
הגוף הפיסי והגוף הסמלי- מה הוא מסמל בתרבויות השנונות.
מה ניתן ללמוד על תרבויות העולם בעזרת חקר מעמדו התרבותי של הגוף?
·
הגוף משתנה בהתאם לדרישות החברה.
·
הגוף משתנה בהתאם לגיל.
·
איך הגוף האנושי פועל לפי מה שהחברה דורשת מהגוף וכיצד הוא סמל לחברה.
מצד אחד אנחנו משנים את הגוף לפי אופנה שמשתנה, אופנות מחו"ל,
מקומיות. אנו למדים כי אנו משנים את הגוף בזמנים מסויימים, בתרבויות שונות, מצד
שני- הגוף שלנו משתנה גם ללא שליטה. הזמן שלנו מתאפיין בניסיונות לעצור את הזדקנות
הגוף כתוצאה מפחד מזקנה וממוות. אנחנו גם מנסים לשנות את הגוף בהתאם לרצונות והוא
לא תמיד מאפשר זאת.
החברה המערבית- הורים
מטפלים בתינוק, מחליפים חיתולים, התפיסה של הצואה היא לא כדבר גועלי, כדבר טבעי,
בתולי, האם אנו תופסים באותה צורה צואה של אדם זקן? יש לנו תפיסות שונות לגבי הגוף
הקמל.
הגוף כאתר של פחד:
פחדים שנמצאים בכל תרבות ותרבות לגבי הגוף, מה יכול לקרות, לחדור
פנימה וכיוצא בזה. בחברה האמריקאית – שעת שידור שבועית בטלוויזיה האמריקאית, עוסקים
ללא הרף בבקטריות ווירוסים. הפחד הזה מעורר בחברה המערבית הפוסט מודרנית מישות
המאיימת לפרוץ את גבולות הגוף ולשנות את מערך הגוף מבפנים. ובחברה הישראלית- ג'ל
לניקוי ידיים שהגיע מארה"ב שלא היה משהו מקובל לפני כן. מה קרה? בתאילנד למשל
ילדים רוחצים בנהרות מזוהמים וחיים ללא בעיה. אז זה משהו תרבותי שיוצר צורך לגונן
כל הזמן על הגוף שלנו. ויכוחים בין הורים לגבי סוגיית תינוקות והיגיינה של
תינוקות, יש האומרים שצריך לאפשר להם לזחול כאוות נפשם על הרצפה ויש שגורסים שמריך
לשמור על סביבה סופר סטרילית. דוגמה אחרת- ג'וקים. מה הפחד הכל כך גדול? זו הרי
חייה לא מזיקה. בתרבויות אחרות ג'וקים וחרקים הם חלק מהתזונה המקומית. בתרבות אחת
קושי ובתרבות אחרת מאכל. כעת נשאל על החיבור הבסיסי בין גוף תרבות וחברה.
התרבות קובעת את הטבע-
התרבות והחברה מעוניינות לשלוט בגוף הביולוגי ומעוניינות לשלוט בטבע. EMBODYMENT- הטכנו' שהחברה והתרבות משתמשות בהם כדי
להטביע ולחקוק את עצמן בגוף של היחיד, מעניקות משמעויות שונות בגופו. מצד אחד
אידאות תרבותיות שיוצקים אותם בגוף הביולוגי וזה לא רק יציקת המשמעויות, אלא גם
רואים אח"כ את התוצאה. הגוף משתנה לפי האידאות החברתיות.
האנתרופולוגיה של הגוף-
כשאמנת' בריטים יצאו לחקור אינדיאנים נתקלו בגוף העירום. הם שמו דגש
מאזז על הגוף במחקרים שלהם. בהמשך הדרך 'אנת' בבית' כבר לא חקרו את הגוף כי הוא לא
היה חשוף. היום הגוף במחקר חזזר ובגדול. היום ניתן לראות דרך הגוף, השימוש, התזוזה
בו והמשמעויות שהחברה והתרבות יוצקות לתוך הגוף.
נק' מבט אנת' שונות לגבי הגוף.
הגוף הקולקטיבי-
דימוי הגוף הקולק' בגישה הפונק' שמדבר על חלקים שונים בחברה והתפקוד
שלהם כמו חלקים בגוף ביולוגי. כל תפקוד של מערכת חברתית מאפשרת את המשך תפקודה
והישרדותה של החברה האנושית.
הגוף שייך לחברה, לדוגמה: רכוש צה"ל והגוף של החייל. גופו של החייל לא שייך לו. מרגע
שמתגייסים לצבא הוא רכוש של הצבא. למשל עניין הזקן, גברים מחויבים לקבל אישור
לכך. החברה אומרת "אנחנו נחליט או מותר או לא". דוגמה נוספת: לומדים מה
מותר ומה אסור מבחינת תזוזת הגוף. למשל עמידת דום שיש לה משמעות תרבות עם ערך
הכבוד, עמידה כפסל, הכבוד עכשיו אומר לנו שעכשיו אנחנו לא זזים. עוד דוגמה: לא כל
אדם בצבא יכול לזוז לכל מקום. צריך אישור לצאת מהבסיס, תזוזת הגוף במרחב מפוקחת על
ידי החברה. עוד דוגמה: אג'נדה פוליטית דרך הגוף- ניאו נאצים מביעים את
האידאולוגיה של באמצעות גילוח ראש. אנרכיסטים לובשים בגדים שחורים. צמחונים
מביעים את האידיאולוגייה של אהבת בעלי חיים בכך שלא צורכים בעלי חיים. כדי להביע
מרמור אנשים שורפים את עצמם. הבאת מצוקה ומחאה דרך השימוש בגוף שלנו.
בתרבויות נחפש מה אפשר ללמוד על החברה והתרבות דרך גופו של היחיד.
קעקועים- חיקוק המשמעויות והסמלים בעורו של האדם:
קעקועים- ציור או
סימון שנעשה בעזרת דיו או חומרים אחרים ומוחדר לעור ומטרתו לשנות אתפגמנט העור.
העור TATU מהשבטים באוסטרליה, מפולינזיה והחברה סמוי. TATAU= סימון. הקונספט של קעקוע מופיע גם בתנ"ך. "וכתובת קעקע
לא תתנו בכם". אז בשבטים הפולינזים היא פרקטיקה מקובלת וביהדות זו פרקטיקה לא
מותרת.
חקוק בגוף
מסמל השתייכות לקולקטיב מסוים, וגם מסמל למי הוא לא שייך. כלומר
שייכות ואי שייכות.
הקעקועים בחברה הפוסט המודרנית לעומת השבטים זה לא השתייכות לקולקטיב
אלא השייכות לעצמי, לפרט. יש לסייג שביפן לדוגמה המאפייה היקוזית מקעקעים את עצמם
כדי לסמל היררכיה, ויש עוד דוגמאות.
יש עוד דרכים לחקוק חוקים וסמלים בגופו של הפרט- נעסוק בשבט ארוכות
הצוואר בתאילנד. נעסוק
בעניין של בניית אותם צמידים.
נשים מנמיכות את הכתפיים וגם פוגעות בהן, מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם
כדי להשתייך לקולקטיב מסוים? דרך הגוף שלנו אנחנו שייכים לחברה ולתרבות מסוימים.
אפשר לשאול שאלות על פעולות שאנחנו מבצעים על הגוף שלנו כדי להגדיר את היהדות
שלנו. ברית המילה שזה ברור מאליו ולא נראה כמשהו שאפשר לנהל עליו דיון, אבל ביוון
שאלו שאלות נוקבות לגבי הפעולה שאנחנו מבצעים בגופם של תינוקות. אנחנו לא חושבים
שזה אכזרי אבל למשמע שאלות מבחוץ זה מעורר גם אצלנו שאלות ודיון. יש הורים שמעלים
ספק בצורך של המילה. זה לא רק ביולוגי אלא גם שאלות של השתייכות דתית ותרבותית.
שמירה על גבולות הגוף-
בחברה המודרנית יש נטייה לנסות להגדיר גבולות ברורים של גוף וחברה.
הגוף יש נטייה להגדיר היכן מתחיל ונגמר. סוגיית הציפורניים וסוגיית השיער. הנטייה
לפקח ולשלוט בגוף הביולוגי ולייחד את התרבות כשונה מהטבע, אחד הסממנים הוא שליטה
בשיער ובציפורניים. ספר שנקרא "יהושוע פרוע" שנכתב בגרמניה ב 1844 על
ידי ד"ר היינריך הופמן פסיכיאטר של ילדים, שרצה לחנך את הילדים מהי היגיינה
נכונה של הגוף ואיך החברה תופסת את הגוף האנושי הנכון.
ילדים למדים מה נכון לעשות עם הגוף ומה לא נכון. בספר יש דמויות
שמשתמשות בגופן בצורה שלילית וקורה להם משהו רע ומוסר ההשכל זה להקפיד על היגיינה
וכך להיות חלק מהחברה. דוגמה אחרת- ילד שסירה לאכול מרק ובסוף נהייה רזה וחולה. או
הספר "קריוס ובקטוס". הילד למד שכדי להיות שייך לחברה חייב לדעת איך
לטפל בגוף שלו ולשמור על היגיינה.
הרחקת שיער מיותר- טיפולי
לייזר בחברות. התרבות קובעת איזה שיער מיותר ואיזה רצוי. מגלים כאן שאסתטיקה זה
עניין תלוי תרבות. הגוף האידאלי מלמד על התרבות שיוצקת המשמעויות. בשנות ה 60 עם
המילה HAIR מהסרט המפורסם שייצג את תנועת המחאה שיצאה נגד
התרבות האמריקאית, ואמרה הגוף שלנו והאידיאולוגיה שלנו ואנחנו רוצים להחזיר השליטה
וזה באמצעות גידול שיער שקובע שהם קובים את גבולות הגוף. סממן נוסף זה התנהגות
מינית והליכה בעירום.
מזון למחשבה
האוכל הוא סוגיה מרתקת באנתר', היום יש תחום שנקרא אנתר' של האוכל.
מזון ואוכל- עניין
ביולוגי וכימי, ערך תזונתי עם מראה וטעם. האנתר' בוחנים סוגיות חברתיות ותרבותיות
דרך האוכל. האוכל מזין את הגוף אבל גם את התרבות.
אביעד קליימבג- כתב
"אמור לי מה אתה אוכל ואומר לך מי אתה"- חיבור בין האוכל לבין הפרט. זה
מלמד עליי כאדם וכסובייקט. מספרים- אנחנו אובססיביים לגבי מספרים, ציונים, ערכי
גוף, קילוגרם יותר או פחות. יש ערך למספר, מהו הגובה האידאלי. החברה מייצרת פיקוח
על הפרט. טווח מסוים של קילוגרמים מעורר תגובה חיובית או שלילית, כך אני כפוף
לחברה ומשנה את הגוף לפי מה שהחברה קובעת.
הגוף השמן והרזה-
הרזה: אנורקסיה היא לא
תופעה חדשה. הגיעה הרבה לפני המודרנה והופיעה בדמותן של הנזירות הנוצריות שרצו
להוכיח את אמונתן בישו באמצעות הרעבה. התגלגלה למודרנה בדמותן של נשים שמרעיבות את
עצמן. מצד אחד אנורקסיה כמחלה מסוכנת, ומצד שני- עדיין בחברה המערבית הרזון נתפס
כאידאל, שיטה בגוף ובסוגים, התגברות על פיתויים.
הגוף השמן: החברה
מדביקה סטיגמות לגוף הלא אידאלי, לא מתורבת, לא ממושמע, לא שלוט בסוגרים שלו. שני
סוגי גופי שנתפסים כחולים, האנורקסי והשמן. יש מערכות שלמות כמו רופאים,
פסיכולוגים, תכניות טלוויזיה, מערכות שלמות שמתעסקות בכך. הגוף השלם כגוף עם
בעיה, והפרעה, כך נלקחת מהיחיד הסובייקטיביות שלו. "כשלת" ועכשיו
מתפקידה של החברה לפקח ולקחת סמכויותיו של היחיד על גופו.
יחסים חברתיים דרך אוכל
האוכל כשפה- מה האדם
אמר, איך הוא אמר מה שאמר והיכן, אותו דבר לגבי אוכל, מה אוכלים, איך ואיפה האכילה
מתבצעת. דוגמה ממה שמתרחש בתרבות היהודית בכל ערב שבת בארוחה המשפחתית, אבא אמא
והילדים, הטקס הדתי היהודי של תפילת החלה, הקידוש של היין כל אלו מלמדים על התרבות
היהודית.
האוכל מסמן גבולות חברתיים- יודעים באופן ברור מי שייך לאיזה תרבות. יש תרבויות שלו אוכלים משהו
ובמקום אחר מותר לאכול אותו. אבל זה גם לגבי איך אוכלים. למשל חזיר, אלכוהול,
חרקים, צפרדעים. יש תרבויות שאוכלים בידיים, צ'ופסטיק, מזלג, כל אלמנטו מאפשר להבין
מי זה אנחנו ומי זה האחר. מי לא שייך לקבוצה.
יוקרה ואוכל: מאפשר
לדעת ימי בעל המאה ומי בעל הפרוטה. אדם שחש לו אמצעים כלכלים מאפשר לקנות מזונות
יוקרתיים, ומי שאין לו מספק בפחות. דוגמה: לחם איכותי ולחן פשוט אחיד. בר
מצווה ישראלי ממזמן לא בר מצווה שהתכוונו ביהדות מסורתית אלא גם הפגנה של יוקרה
ויכולת כלכלית, בר מושקע, ארוחה יקרה. התרחקו מהתפיסה שאוכל אמור בסך הכל להזין.
מגדר- תפקידים מגדריים דרך
אוכל. מאמר של ניר אביאלי "על האש" חקר את האוכל בוויאטנם, לאחר מכן
התחיל לחקור תרבויות אלרות. היה גם מדריך טיולים. משלב בטיולים שלו את הידע שלו. משתמש
בשפה זורמת, עוסק בחושים, כי אוכל הוא חושים, טעם, ריח, אנתר' של החושים. אנתר'
שחוקר אוכל חייב לךאהוב אוכל.
מה הישראלים מספרים לעצמם על עצמם כשהם צולים בשר על האש? התרנגול
הבלינזי של הירץ, זוכרים?
גבריות וצליית בשר:
איך אפשר ללמוד על תפיסת הגבריות היהודית ישראלית דרך פעולת צליית
הבשר. הוא טוען שאפשר ללמוד הרבה. הטקס הקבוע של איך עושים בשר על האש. טקס קבוע.
מה שמים קודם כל- נקנקיות והמבורגרים כי הם לא יכולים להתאפק (הילדים), ושמים
להם שדר מעובד. אח"כ פרגיות גם קצת מעובד- בשביל הנשים. בסוף בשביל הגברים
שמים חתיכת בשר לא מעובדת. "רק גברים יודעים להכין בשר כמו שצריך".
היררכיה
ילדים ונשים נתפסים כמי שאימפולסיביים שצריך לספק עכשיו את הצרכים
שלהם. מזכיר שלבים שונים בהתפתחות התרבותית. גברים שולטים ביצרים וגם חזקים
ודומיננטיים. נקניקיות עם ערך תזונתי נמוך, לסטייק ערך תזונתי גבוה. גברים צריכים
ערך תזונתי גבוה. ויש גם את היצר החייתי. הערך התזונתי הנמוך והתרנגולת הפגיעה-
לנמשים. הגברים הם בראש ההיררכיה.
אוכל אסור
טאבו- איסור חברתית גורף
נגד חפצים, אוכל, נושאים לשיחה ועוד. עבירה שהמעשה נתפס גם כדבר מתועב. קשור
לגבולות שלנו ולגבולות הגוף. פגענו בעצמנו חברתית תרבותית ופגענו בחברה (אם צרכו
משהו שהוא טאבו). סוגיית אכילת הכלבים למשל. למה בחברה שלנו לא אוכלים כלבים ובסין
כן אוכלים? שם זה מנהג שייך וחלק מהתרבות המקומית. בתרבות אחת בחילה ובשנייה משהו
שכיח. כלב- אם אנחנו נבחן מה המשמעות שלו בשתי התרבויות נבין אתזה. כלב
לחברות המערביות המודרניות יש לו מעמד חברתי תרבותי די גבוה, אנו חיים לצידם,
נמצאים בהרבה בתים, התגלה שכלב נתפס כילד כעוד גורם משמעותי במשפחה. אנחנו לא
אוכלים את הילדים כי יש לנו גם טאבו נגד קניבליזם. האוכל בעל רגשות ואי אפשר לאכול
אותו. מצד שני- בסין כלב הוא אובייקט שנמצא מתחת האדם. הם גם נתפסים כבעלי
ערך תזונתי גבוה. בתמונה הבחורה מחזיקה שלט מחאה ומחזיקה גם כלב. בחברה הסינית
תופעת זליגת אלמנטים תרבותיים ואופנות מהמערב אל המזרח. ובשנים האחרונות מגדלים
כלבים כחיות מחמד, ולכן זה עורר את אותם התחושות שיש בחברה המערבית. ומכאן המחאה
בתוך סין.
אוכל ישראלי
סמל של זהות לאומית-
הפלאפל כסמל מפתח. מהו אוכל ישראלי? מה שייך לנו שלא שייך לתרבות
אחרת. פלאפל לא הגיע מישראל וגם לא חומוס וזיתים. יש פה סיפור היסטורי. בשני
עשורים הראשונים לייסוד ישראל האליטה האשכנזית הישראלית רצתה לאפיין את הייחוד
הישראלי, והם רצו לקבוע אוכל אותנטי שייך לישראלים. היו אז קובה, גפילטפיש כי זו
חברה של מהגרים. אז איך קובעים מהו האוכל האותנטי שהוא גם שורשי ולא גלותי? רצו לחבר
בין האוכל לבין המקום והאדמה. ומה היה כאן? הערבים. וכך הם קבעו שהאוכל הערבי הוא
בעצם אוכל ישראלי. יש עוד מאפיינים ניתן ללמוד מהם- למשל השואה שמשמיעה על איך
אנחנו תופסים את הגוף ואת האוכל. אוכל עדיין בחברה נחשב כאלמנט של הישרדות. ההורים
שנתנו לנו אוכל, ואמרו שחייבים לאגול ומי שלא אוכל לא מתחזק, ואמרו שנסתכל על מה
קורה באפריקה. אז השואה משפיעה על התרבות בהקשר של אוכל.
בתקופת הצנע היה מחסור בחומרי גלם והמדינה פיקחה על מה נכנס לגוף
היחיד. באנת' קוראים לזה "גסטרו פוליטיקה". המדינה סיפקה תלושי מזון
שהקציבו כמות מסוימת של מזון לכל אזרח במדינה. בה בעת התפתח שוק שחור כתרבות
אלטרנטיבית. רואים את זה באלכס חולה אהבה ואסקימו לימון להשיג אוכל שהוא לא בתקצוב
הקבוע.
סיכום:
·
הגוף כאתר למחק חברתית
·
החברה והתרבות מתגלמות בגוף.
·
אוכל וגבולות חברתיים.
·
טאבו ואוכל.
·
לאום ואוכל
·
יוקרה ואוכל
·
מגדר ואוכל.
תגובות
הוסף רשומת תגובה